<h1>שו"ת הרשב"א ח"ג סימן רל"ד</h1>
<h2>דף יב:</h2>
עוד שאלת עכו"ם הללו שמשימין שק מלא פלפלין וזנגביל בתוך קנקני היין לתת טעם ביין, אותן בשמים מהו להריח בהם בהבדלה כבת תיהא דישראל [ד]מותר ביינו של עכו"ם, שאף היין שבתבלין אלו נעשו להריח בו, וכן בבשר שחוטה שצלאוהו בהדי בשר נבילה דשרי להו בדיעבד משום דריחא לאו מילתא היא [פסחים ע"ו ע"ב], ואע"ג דהתם לכתחלה אסור היינו משום דבר אכילה הוא. תשובה מסתברא שמותר להריח בהן ואפילו לכתחלה, לפי שאין היין נותן בהם ריח ואינן עושין כן ליתן היין טעם בתבלין אלא אדרבא ליתן התבלין טעם ביין, וגם זה עשו ריח בהן אינו מכוין לריח היין אלא להניח התבלין ושרי טפי מתיהא ובת תיהא לאביי דהתם (זו) [זה] מתכוין לריח היין, ולפי הפירוש שאתם מ(ת)פרשים בה לפי הנראה דבת תיהא הוא שמריח ריח היין בחוטמו כמריח האתרוג. אבל אנו מפרשים שמשים המיניקת בפיו וקולט הריח בפיו, ואביי דאסר משום אוכל את האיסור וכאלו אכלו או שתאו, וכן פירש הרב בעל הערוך ז"ל [ערך תה] בת תיהא נקב שמניחין במגופת החבית ומשם שואפין את ריחו של יין בפיהם ויודעים אם הוא טוב ואם החמיץ, וכן פירש מורי הרמב"ן ז"ל, וטעמיה דאביי דריחו כטעמו ואפילו בשאר האיסורין דלאו איסורי הנאה, ואפילו בדלא מכוין (ומתעסק) [כמתעסק] בחלבים ובעריות שכבר נהנה [כריתות י"ט ע"ב] ורבא שרי, והיינו (ד)דקא מייתי רבא ראיה מההיא דתרומה ואע"ג דתרומה אינה אסורה בהנאה שאלו הריח כטעם ממש כמון של תרומה נמי הוה לן למיסר, והיינו כפלוגתא דרב ולוי דהתם לא נחלקו בלהריח בבשר הנבילה, אלא משום דריחא דנבילה אזיל ומפטם ליה לבשר שחוטה וכאלו אכיל בשר הנבילה ממש לרב דאמר ריחא מילתא היא. ומכל מקום מסתברא דלבשמים דהבדלה אסור משום הקריבהו נא לפחתך [מלאכי א'], ועוד דכל דיש בו איסור מעורב איפשר דמימאיס למצוה, וכדבעא ריש לקיש בפרק כל הצלמים [מ"ז ע"א] המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה לענין מצוה מי מאיס (ד)לגבוה או לא, ואע"ג דלא איפשיט ואפשר נמי דשרי התם שהרב אלפסי ז"ל לא כתבה בהלכות, מכל מקום טוב ליזהר מזה משום הקריבהו נא לפחתך מיהא. ובשמים של עבודה זרה ושל ערלה ושל כלאי הכרם אסור להריח בהן דאסורין הן בהנאה כל שעשויין להריח בו כורד והדס, והיינו פלוגתא דאביי ורבא בפרק כל שעה [פסחים כ"ה ע"ב], ולאביי נמי כל שמריח בהם ושם (עצמן) [עצמו] כלפיהן לקלוט ריחן אסור דהינו חנויות המעוטרות ורד והדס בפ"ק דע"ז [י"ב ע"ב].
<h2>דף מז.</h2>
עוד שאלת עכו"ם הללו שמשימין שק מלא פלפלין וזנגביל בתוך קנקני היין לתת טעם ביין, אותן בשמים מהו להריח בהם בהבדלה כבת תיהא דישראל [ד]מותר ביינו של עכו"ם, שאף היין שבתבלין אלו נעשו להריח בו, וכן בבשר שחוטה שצלאוהו בהדי בשר נבילה דשרי להו בדיעבד משום דריחא לאו מילתא היא [פסחים ע"ו ע"ב], ואע"ג דהתם לכתחלה אסור היינו משום דבר אכילה הוא. תשובה מסתברא שמותר להריח בהן ואפילו לכתחלה, לפי שאין היין נותן בהם ריח ואינן עושין כן ליתן היין טעם בתבלין אלא אדרבא ליתן התבלין טעם ביין, וגם זה עשו ריח בהן אינו מכוין לריח היין אלא להניח התבלין ושרי טפי מתיהא ובת תיהא לאביי דהתם (זו) [זה] מתכוין לריח היין, ולפי הפירוש שאתם מ(ת)פרשים בה לפי הנראה דבת תיהא הוא שמריח ריח היין בחוטמו כמריח האתרוג. אבל אנו מפרשים שמשים המיניקת בפיו וקולט הריח בפיו, ואביי דאסר משום אוכל את האיסור וכאלו אכלו או שתאו, וכן פירש הרב בעל הערוך ז"ל [ערך תה] בת תיהא נקב שמניחין במגופת החבית ומשם שואפין את ריחו של יין בפיהם ויודעים אם הוא טוב ואם החמיץ, וכן פירש מורי הרמב"ן ז"ל, וטעמיה דאביי דריחו כטעמו ואפילו בשאר האיסורין דלאו איסורי הנאה, ואפילו בדלא מכוין (ומתעסק) [כמתעסק] בחלבים ובעריות שכבר נהנה [כריתות י"ט ע"ב] ורבא שרי, והיינו (ד)דקא מייתי רבא ראיה מההיא דתרומה ואע"ג דתרומה אינה אסורה בהנאה שאלו הריח כטעם ממש כמון של תרומה נמי הוה לן למיסר, והיינו כפלוגתא דרב ולוי דהתם לא נחלקו בלהריח בבשר הנבילה, אלא משום דריחא דנבילה אזיל ומפטם ליה לבשר שחוטה וכאלו אכיל בשר הנבילה ממש לרב דאמר ריחא מילתא היא. ומכל מקום מסתברא דלבשמים דהבדלה אסור משום הקריבהו נא לפחתך [מלאכי א'], ועוד דכל דיש בו איסור מעורב איפשר דמימאיס למצוה, וכדבעא ריש לקיש בפרק כל הצלמים [מ"ז ע"א] המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה לענין מצוה מי מאיס (ד)לגבוה או לא, ואע"ג דלא איפשיט ואפשר נמי דשרי התם שהרב אלפסי ז"ל לא כתבה בהלכות, מכל מקום טוב ליזהר מזה משום הקריבהו נא לפחתך מיהא. ובשמים של עבודה זרה ושל ערלה ושל כלאי הכרם אסור להריח בהן דאסורין הן בהנאה כל שעשויין להריח בו כורד והדס, והיינו פלוגתא דאביי ורבא בפרק כל שעה [פסחים כ"ה ע"ב], ולאביי נמי כל שמריח בהם ושם (עצמן) [עצמו] כלפיהן לקלוט ריחן אסור דהינו חנויות המעוטרות ורד והדס בפ"ק דע"ז [י"ב ע"ב].
